ע”א 546/78 – בנק קופת עם נ’ אליעזר הנדלס, פ”ד לד (3) 57 – רקע ומשמעות

המקרה הנדון: אליעזר הנדלס מול בנק קופת עם

ב-22 באפריל 1976 נכנס אליעזר (לוליק) הנדלס, תושב ירושלים, לסניף של בנק קופת עם בעיר במטרה לטפל בענייניו השוטפים. הנדלס ירד לחדר הכספות שבסניף על מנת לפנות לאחת הפקידות. שם, על רצפת החדר, מצא הנדלס מעטפה ובתוכה שתי איגרות חוב המזכות את בעליהן בסך 20 אלף ל”י, ללא כל פרט מזהה.

הנדלס ניסה לברר עם פקידי הבנק האם ידוע להם למי שייכת המעטפה, אך הם השיבו בשלילה וציינו כי אין בידיהם כל מידע על הבעלים. מנהל הסניף דרש מהנדלס למסור לידיו את הממצא, אולם הנדלס סירב לעשות זאת ובמקום בחר להעביר את המעטפה עם איגרות החוב למשטרה.

המשטרה קיבלה לידיה את המציאה בהתאם להוראות חוק השבת אבדה, תשל”ג-1973. החוק מחייב במקרים מעין אלה החזקה של המציאה בידי המשטרה למשך 4 חודשים, זאת על מנת לאפשר לבעלים החוקיים לאתרה.

חלפו 4 חודשים במהלכם לא התברר זהותם של בעלי איגרות החוב. בתום תקופה זו פנה הנדלס למשטרה בדרישה להעביר לחזקתו את המציאה, כפי שמתיר החוק במקרה שהבעלים החוקיים אינם מאותרים. אך המשטרה סירבה לבקשתו, בנימוק שיש להעביר את הממצא לידי בנק קופת עם – שם נתגלתה האבדה.

פסיקת בית המשפט המחוזי

בעקבות התנגדות המשטרה למסור לו את איגרות החוב, הגיש הנדלס תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, במטרה לקבוע שהמשטרה חייבת להעביר לחזקתו את שתי איגרות החוב שמצא. מנגד טענו באי כוחו של בנק קופת עם כי אלה צריכות לעבור לבעלות הבנק, מאחר ונמצאו בשטח הנתון לשליטתו ולפיקוחו. טענות אלו אומצו גם על ידי נציג המדינה.

השופט יהודה וייס, נשיא ביהמ”ש המחוזי בירושלים דאז, פסק ב-11 באוגוסט 1978 כי יש לקבל את תביעתו של אליעזר הנדלס, ולהורות למשטרה להעביר לידיו את שתי איגרות החוב שמצא. השופט נימק זאת בכך שחדר הכספות בבנק אינו יכול להיחשב כ”רשותו” של הבנק, כי אם כ”רשות הרבים”, שכן הבנק מאפשר ומעודד כניסה של לקוחות רבים אליו. עוד נקבע כי מחזיקי הכספות עצמם נהנים מגישה חופשית לחדר הכספות, ועל כן יש לראותו כחלק מרשותם ולא חלק מרשותו הבלעדית של הבנק.

בקבלת החלטתו הסתמך השופט בין היתר על ההלכה העברית וחוות דעת הלכתית שהוגשה לו, אשר תמכו בעמדת התובע וקבעו כי לפי הדין העברי הנדלס הוא הזכאי לאיגרות החוב שמצא.

ערעור לבית המשפט העליון

בנק קופת עם, שיצא מאוכזב מהחלטת המחוזי, הגיש ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין. שלושת השופטים שישבו בהרכב – משה לנדוי, מנחם אלון ואהרן ברק – חלקו ביניהם בשאלת הפרשנות הנכונה שיש לתת למונח “רשותו של אדם אחר” המופיע בסעיף 3 של חוק השבת אבדה.

השופט ברק סבר שיש לפרש את המונח על פי המטרה המוצהרת של החוק: לאפשר השבת אבדה לבעליה. לשיטתו, מסירת המציאה לידי בעל המקום שבו נמצאה משרתת מטרה זו, שכן סביר שהמאבד יחפש שם וכי בעל המקום ישמור על הממצא טוב ממוצא אקראי.

השופט אלון לעומתו גרס כי המונח צריך להתפרש על פי משמעותו במשפט העברי, שכן חוק השבת אבדה נחקק תוך הסתמכות מכוונת על מושגים ועקרונות משפטיים מתחום זה.

בסופו של דבר קיבל בית המשפט העליון את עמדת הבנק המערער, ברוב דעות, וביטל את פסק דינו של ביהמ”ש המחוזי.

דיון נוסף בהרכב מורחב של בית המשפט העליון

הנדלס, שיצא מאוכזב מפסק הדין בערעור, ביקש לערוך דיון נוסף בפני הרכב מורחב יותר של ביהמ”ש העליון. בקשתו התקבלה, ולצד שופטי הערעור צורפו השופטים שלמה לוין וחיים כהן.

השופט כהן ציין כי ההחלטה לקיים דיון נוסף נבעה מחשיבות המושג “רשותו של אדם” העומד במחלוקת. שוב עלתה שאלת שילוב המשפט העברי כמקור פרשני ומחייב כאשר החוק הישראלי אינו ברור, כאשר השופט אלון דבק בגישתו המרחיבה בעוד אחרים הביעו עמדה מצמצמת יותר לעניין זה.

בסופו של יום אושרר פסק הדין מהערעור, ונקבע סופית שיש למסור את איגרות החוב לידי בנק קופת עם.

פסק הדין בעיני ביקורת המשפטית

פרשת “הנדלס נגד קופת עם” זכתה להד ציבורי ואקדמי ניכר, שכן היא העלתה שאלות חשובות באשר לאופיו של המשפט בישראל – האם עליו לאמץ אופי מערבי “חילוני” טהור או שמא לשלב בתוכו את מורשת ההלכה היהודית? האם עקרונות היסוד של המשפט העברי אכן רלוונטיים למציאות המודרנית?

בעוד שחלק מהכותבים שיבחו את הכרעת בית המשפט כפשרה ראויה בין שתי הגישות, אחרים מתחו ביקורת על שופטי הרוב שלא אימצו את הגישה “המסורתית” יותר של השופט אלון. מנגד היו שטענו שמתן משקל עודף למשפט העברי במקרה זה היה מרחיק לכת, ושהעדפת טובת הכלל והאינטרס הציבורי מצדיקה התערבות שיפוטית אקטיבית יותר.

כך או כך, ברור שפסק הדין מדגים היטב את הדילמות וקשיי הזהות המלווים את מערכת המשפט הישראלית מזה שנים רבות בבואה לגבש את אופייה וערכיה.

משמעות והשפעה

לפסק הדין בעניין “הנדלס נגד קופת עם” היו השלכות רבות על הפסיקה והשיח המשפטי בישראל בעשורים שלאחר מכן.

ראשית, הוא מהווה עד היום תקדים מרכזי בסוגיות הנוגעות לדיני מציאות וקניין, ובתי המשפט מפנים אליו תכופות כאסמכתא במקרים דומים העוסקים במציאת חפצים שבעליהם אינם ידועים.

שנית, וחשוב מכך, פסק הדין יצר תשתית רעיונית לדיון בשאלת מעמדו של המשפט העברי בשיטת המשפט הישראלית. שאלה זו מלווה את השיח המשפטי בישראל מזה שנים רבות.

עמדותיהם השונות של השופטים ביחס לסוגיה מהותית זו – במיוחד המחלוקת שבין השופטים ברק לאלון – משמשות נקודת מוצא לדיונים תיאורטיים ומעשיים רבים סביב סוגיית שילוב ההלכה בפסיקה. כך שפסק דין זה הפך לאבן דרך במאבק על זהותו של המשפט בישראל.

מעבר לכך, פרשת הנדלס ממחישה היטב את המתח הפנימי הטבוע במהותה של מדינת ישראל – כמדינה יהודית ודמוקרטית גם יחד. המחלוקת בין השופטים משקפת התלבטות עמוקה בשאלה כיצד לאזן בין ערכיה היהודיים של המדינה לבין עקרונות השוויון, הפלורליזם וחופש המצפון המאפיינים חברה דמוקרטית מודרנית.

סיכום

פסק הדין בעניין אליעזר הנדלס מהווה אבן דרך מכוננת בתולדות מערכת המשפט בישראל, שהשפעתה ניכרת עד ימינו אנו.

חשיבותו נעוצה הן בתוצאה המעשית אליה הגיע ביחס לזכויות על המציאה, והן בעיקר בוויכוח העקרוני והערכי שביטא ויצר סביב שאלת זהותו ואופיו הרצוי של המשפט במדינה יהודית דמוקרטית.

כפי שניתן לראות, פסק דין זה חורג הרבה מעבר למקרה הספציפי שעמד על הפרק, ומשקף דילמה מרכזית הניצבת בפני החברה והתרבות בישראל מזה דורות.